ר' מנחם מנדל מרגליות
דומ"ץ אטיניא, ראש אב בית דין טיסמניץ ורב האירנטש
נולד בשנת תרל"ה (ולא תרל"ח) בכפר קאלין שבמחוז מרמרוש בהונגריה, לאביו שנפטר ביום י' אדר. כנראה אחיו הוא הרב בנימין אליעזר מרגליות ב"ר ישראל, שפירסם בתר"ע חדו"ת באספת חכמים (בירבריייער). התיחס לבעל גנזי יוסף (בלוך) תלמיד המגיד ממזריטש, ולבעל קצות החושן. נכד ר' יוסף מרדכי כהנא מדרגמירשט (שה"ג מארץ הגר, ח"א, 84, בהערה), בנשאו את בתו של ר' שמואל זנויל כהנא מדרגמירשט, חתן ר' יהודה מודרן מסיגט. נקרא גם בשם המשפחה וייגר. מילדותו ניכר בכשרונותיו הברוכים, וניבאו לו עתיד מזהיר כילד פלא. גלה מביתו למקומות התורה. תחילה אל ר' יהודה גרינולד, שהיה אז אב"ד שוראן לפני שנתעלה לסטמר, וכעבור שנתיים עבר ללמוד בבוניהאד, בישיבת האב"ד ר' אליעזר דוד גרינולד. שני רבותיו אלה סמכוהו להוראה, כמו גם גדולי גליציה: המהרש"ם, ראל"ה, רא"ב קלוגר, ור' שמואל הלוי נתנזון אב"ד פודקמין. לפני נישואיו נסע לסיגט בה התבשם מהחסידות, ועשה שימוש הוראה אצל בעל קדושת יום טוב. בצעירותו סירב להתפרנס מרבנות, ובעסקו במסחר הגיע לאמידות בכפר גלאד. בקויטל שמסר לרד"מ מצורטקוב, שאל אם לקחת שותף לעסקים, אבל הרבי השיב לו שאיננו חנוני, אלא מורה הוראה בישראל. שימש בכפרו מנהיג רוחני ומורה הוראה, עד שנקרא בתרס"ח ע"י רבו ר"ח הגר, לכהן כדומ"ץ וראב"ד אטיניא. הרביץ בה תורה לתלמידים, ודרש כל שבת בפרשת השבוע ובפרקי אבות. בידידות נפש עם האדמו"ר הלמדן ר"ח הגר, ושעות רבות השתעשעו בפלפולי אורייתא ובשיחות חסידות.
בתרע"ג נבחר לכהן כראב"ד טיסמניץ.
כל הזמן העיק על לבו שלא זכה לזש"ק, ועל כן כעבור עשרים שנה הניח לאשתו את כל רכושו, ויצא חזרה לארץ מולדתו במקלו ובתרמילו, ונשא אשה שניה. זמן קצר בעת מלה"ע א' כיהן כדומ"ץ בעיירת הולדתו קאלין, וממנה נקרא כעבור שנים אחדות לרבנות הכפר האירנטש שליד חוסט. היו בו כמאתיים וחמישים משפחות שעמלו קשה לפרנסתם בדוחק, ושאפו לחיי תורה ומצוות מלאים. כאן מצא כר נרחב לפעילותו הרבנית והנהגתם הרוחנית של התושבים, ולכן דחה בתרפ"ט הצעת רבנות מארה"ב. בעל קומה זקופה ואצילה, זקן שיבה היורד על פניו, מכובד על יהודים ונכרים, פשטן ולבבי, נוח לבריות, ומכל הסביבה באו אליו לדיני תורה בגלל פקחותו. פתח ישיבה לצעירים, והשמיע את קולו בבעיות ציבוריות כלליות. למרות שכיהן בעיירה קטנה, נחשב מגדולי הרבנים בקרפטורוס הטשכית. היה מחותנו של ר' שמואל דוד פרידמן דומ"ץ חוסט.
בשבוע של פרשת עקב תש"א, גזרו ההונגרים גירוש על יהודי הארינטש. בסרבו להסתתר שלח רק את אשתו וילדיו למסתור בכפר הסמוך מנסטריץ, ונשאר בבית עם בתו. בהגיע השיירה לחוסט השתדל תלמידו ר' שמואל יצחק חיימוביץ לעכבה, עד שיושג שחרור מאונגוואר או מבודפשט. בהגיע האישור כבר היו המגורשים בתחנת הרכבת יאסין, וחלקם כבר הועברו למחנה המעבר זמיר, והוסעו אל מעבר לדניסטר להירצח בידי הנאצים והאוקראינים. יהודי הארינטש ניצלו והוחזרו לביתם, להמשך הסבל והצרות. בשנתיים הבאות נסך עידוד ועוז ביהודים, עד לכיבוש הנאצי בו נכלא בגיטו איזא שליד חוסט. ניסה להציל את רובי כתביו, אך הם פוזרו לכל רוח. יושבי הגיטו הוצעדו רגלי לחוסט, ושם הועמסו על רכבות משא שיצאו לאושוויץ. אחרי ג' ימי מסע איומים, מסר את נפשו עקד"ה עם בני עדתו, ביום ט"ז סיון תש"ד.
ילדיו: א. ר' ישראל צבי אלימלך הבכור, מוסמך להוראה, נספה זמן קצר לפני השחרור; ב. יהודה אליעזר צבי בן הי"ד. החזיק מעמד באושוויץ, ונספה בסלקציה ביום י"ג תשרי תש"ה; ג-ו. שתי בנות נספו בסיון תש"ד, ועוד שתים במחנות ריכוז לנשים בגרמניה. שרד רק: ז. הרב חנניה יום טוב ליפא. הגיע לאושוויץ בן י"ז, ובניסי ניסים זכה להינצל. אחרי המלחמה היגר לארה"ב, ולמד כמה שנים בבימ"ד עליון במאנסי. במקום מגוריו יסד את הישיבה תורה ודעת דפלטבוש, והצעידו להיות מרכז חינוכי חשוב מפורסם למאות תלמידים. מחנך מוכשר ורב זכויות בתחום החינוך התורני.
בשנת תרע"ב היו עמו בכתובים חיבורים רבים על ש"ס, שו"ת, ועה"ת בדרך דרוש. בשנים תר"ע–תרע"ד השתתף באספת חכמים (בירברייער), ואח"כ בירחונים רבים בפולין ובהונגריה. הסכים בתרנ"ג על ספר בית יהודה (גלברד). במנויי לקוטי אמרים של ש"ב רא"א הורביץ. ד"ת ממנו בהגדש"פ שלחן הטהור (גסנבויאר), לד ע"א.
תשובות אליו: מנחת הקומץ, מא בתרס"ט; עצי חיים, או"ח, לה בתר"ף לקאלין; פרי העץ ומנחת יחיאל, בסוף ח"ד, י' בתרע"ב; רבו, פרי השדה, ח"א, קיב, ח"ב, כד, קי, ח"ג, (נג), נח בתרס"ד–תרס"ח; צל"ח, קלה.
אהלי שם, 214; ראשי גולת אריאל, ח"א, שצד-תד; מארמארוש, סא, עג, 190, 235-236.