ר' שלמה חיות ב"ר צבי הירש

מברודי (תקצ"ה–תרנ"ז)

נולד בזולקווא ביום ה' סיון תקצ"ז לאביו הרב צבי הירש. משכיל ירא אלוקים, תורה וגדולה במקום אחד. נשא את רבקה שפירא מברודי, ועבר לגור שם. מראשי הקהילה, חבר לשכת המסחר ומועצת העיר. טיפל במסירות בפליטים שהגיעו מרוסיה.

בתרט"ז נבחר לרבנות זולקווא על מקום אביו וסירב. מתרמ"ו אחד מעשרת דיינים ברודי. בשנותיו האחרונות גר בלבוב, ושם נפטר ביום כ"א תשרי תרנ"ז.

צבי הירש חיות (אדולף, מכס וצבי פרץ הידוע מכולם, שנולד ברודי ביום כ"ה תשרי תרל"ז, בו פרצה שריפה בעיר, וכשאמו נמלטה לשדה כרעה שם וילדתו.

למד תורה בהתמדה, והיה בא לביהמ"ד כל יום בשעה חמש בבוקר בקיץ ובחורף. בן י"ב נבחן על כל מסכת יבמות עם התוספות. בגיל י"ז עשה בחינות הבגרות בגימנסיה המקומית. שנה לאחר מכן נסע לוינא, ולמד באוניברסיטה פילוסופיה, פילולוגיה שמית, פסיכולוגיה והיסטוריה. עשה עבודות מחקר בתנ"ך, בלשנות ותולדות ישראל, הרצה בחוגי סטודנטים. קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה על מחקרו בספר מרקוס, בו הצביע על נקודות המוארות לפי הספרות התלמודית. כמו־כן הוסמך ע״י בית המדרש לרבנים בוינא, בו הושפע בעיקר מפרופ׳ דוד הירש מילר. מוריו הפליאו אותו כח זכרונו, ובכל פעם שנזקקו בשיעור למקורות מסוים, היה שולף כלאחר יד את המקום והדף בתרנ״ח נסמך לרבנות ע״י ר״י שמלקיס, ודודו ר׳ יצחק חיות שהשיב לו בשיח יצחק, לה. הוצעה לו רבנות דרוהוביטש ולא קיבלה, כי סרב ללבוש את גלימת הרבנים המקובלת.

זמן קצר שימש כמורה דת בבי״ס תיכון בלבוב. עבר לוינא לכהן כספרן במכון למזרחנות. נקרא בתרס״א להורות תנ״ך והיסטוריה בבית המדרש לרבנים בפלורנץ. שנה אחרי־כן נתמנה כפרופ׳ לעבריה באוניברסיטה המקומית. על תלמידיו נמנו: מ. דנטה לאטס, דוד פראטו ויהודה מנחם פציפיצי. שקד על עבודות מדע ומחקר ופירסם ספרים, וכן מאמרים בבמות שונות בעברית איטלקית, צרפתית וגרמנית. יחד עם פרופ׳ שמואל צבי מרגליות ראש ביהמד״ר, הפיח רוח חדשה ביהדות איטליה בכיוון לעברית ולציונות, והידק חלוץ החיאת התרבות העברית הלאומית באיטליה בשנים תרע״ב–תרע״ח כיהן כרבה של טריאסטה ועצר בה את מגפת השמד של הנוער. יסד וערך שבועון באיטלקית, ורבים היו קוראיו ושומעי הרצאותיו.

בשנת תרע״ח הומלץ ע״י הרב גידמן רבה הרשמי של וינא שיקבלוהו כסגנו, וכאשר נפטר הרב כעבור כמה חודשים, נפלה הכהונה על שכמו. וינא היתה אז צומת עצבים של חיי היהדות, וכאן הגיע לשיאי פעילותו ופירסומו. חידש את מוסדות החינוך בוינא. לימד וניהל את הפידגוגיון העברי. בעל נפש רגישה לצער הזולת, ואת רוב משכורתו חילק למוסדות וליחידים נצרכים. נדד בארצות שונות למטרת עריכת מגביות צדקה, וביקר פעמיים בארה"ב. הפעיל את השפעתו לטובת יהודים בארצות שונות. מראשי התנועה הציונית, ונשיא הועד הפועל בשנים תרפ"א–תרפ"ה. נשיא האגודה היהודית הראשונה למען "חבר הלאומים", והשתתף בועידת סן־רמו. ראש אגודת ידידי האוניברסיטה העברית בוינא, למרות שנשפגע על כי לא קבלוהו כראש הקתדרה לתנ"ך, מפני שלא בחל בדרכי הביקורת. משום כך לא היה מקובל על החרדים, וכן מפני שהיה רווק כל ימיו. ביומו האחרון כ' כסלו תרפ"ח, עלה רגלי שש קומות אחרי לילה קשה, למסור שתי הרצאות לתלמידיו. חזר ללשכת הרבנות, ובגלל כאביו נאלץ לנסוע לבית הבית. אמר: הגיעה השעה, ויצאה נשמתו באמירת שמע ישראל. כשלושים