ר' בירך✚

מקולבסוב (תקי"ג–תקע"ג*)

נולד בשנת תקי"ג בפינטשוב, בבית עשירים שירדו אח"כ מנכסיהם. בגיל עשרים נשא אשה, ונסע לר"ה תקל"ג לפפד"מ. בפסח תקל"ד למד שם עם בני ההפלאה אצל אביהם. התידד עם ר' איצ'יקל אב"ד סטבניץ, נכד הש"ך ותלמיד ר"י אייבשיץ. אחרי הפסח שב לפולין, והיה בחברת חסידים. ספג חסידות מרבי לוי יצחק מברדיטשוב. בסיון תקל"ד דרש בקולבסוב בה גר, ועל שמה נקרא. לא היתה לו פרנסה, וארבעים רבנים כתבו לו המלצות להשיג משרה כמלמד. סובב על הפתחים בעיירות, והעדיף לעשות זאת כשספרו בידו. משום כך הדפיס חמש פעמים בצורה שונה את ספרו חובת הלבבות, כשבראשו מנה ט"ז מעלות במי שמחזר על הפתחים וספרו בידו. עותקי הספר נדירים ביותר, אע"פ שבזמנו נמכרו באלפי עותקים. חלקם נשתמר בספריות בעולם כשהם חסרי שער ודפים בהתחלה ובסוף, ומשום כך שררה מבוכה בין הביבליוגרפים באשר לזהות המחבר וטיב כתיבתו. וינר רשם אותו (קהלת משה ב/1213) בשם בינה לעתים, חידושי הלכות ודרשת השכן, לפי השמות המופיעים בראשי הדפים. הוא ייחס אותו לר' אהרן הדרשן, ושיער שנדפס בוולין תק"ף. פרידברג נמשך אחריו. גם טויבר הסתבך בזה (מחקרים ביבליוגרפים, 80–81) וכתב ג"כ שהספר מעורב ומבולבל בגלל התרוששותו של המחבר, ואי"ז נכון שלא נגמר בגלל הצנזור, אלא לא נגמר במוחו של המחבר. היתה בידו רק המהדורה החמישית של לבוב תק"ע, ומשום כך לא הבין מדוע נקרא בשם חובת הלבבות.

כעת נתבררו הדברים ע"י הביבליוגרף ר' חיים ליברמן (סיני, עז, קסז–קעג), שהשווה את כל העותקים הקיימים בעולם. מגמת המחבר היתה לתת קיצור חובת הלבבות, בלשון תמציתית וקלה המובנת לנשים ולעמי הארץ, ולכן עיבד: חמשים שערי בינה משני השערים של עבודת אלוקים וחשבון הנפש, ותירגם ט"ו פרקים מהם לייִדיש. תחילה הדפיס בוורשא בשבט תקס"ה 1050 עותקים, בנוסח קצר מאד. בטבת תקס"ו הדפיס בשנית בלבוב 1100 עותקים בנוסח ארוך יותר, בהשמטת התרגום האידי, ובתוספת פלפול ודרוש. באותו נוסח ובשינויים קלים בלבד, הדפיס אותה שנה בשלישית בדובנא. בצורה דומה הדפיס ברביעית בלבוב תק"ע, עם שינויים בשערים של חוה"ל, ובתוספת פלפולים. בפעם החמישית הדפיס ג"כ שם ללא שער, וזו כוונתו באמרו: מחבר חמשה דפוסין. יש בו עיבוד דרוש מספר בינה לעתים, דרוש בקהל חסידים ובקול־בסוב בתקל"ד, הספד שנשא בפראגא בתקס"ד, חידושים מישיבת ההפלאה בתקל"ד, דרשת השכן ועוד. אין בו שום דבר מחוה"ל, רק חידושים ודרשות. סגנונו קשה ומליצי, וכקוריוז הדפיס עמוד אחד מוסר לעומת עמוד הלכה. לא הדפיס יותר, אע"פ שהיו לו תכניות להמשיך בדברי מוסר ודינים נוספים.

בסוף הספר צורף דף ההמלצות שקיבל מרבנים, בו אין כל זכר לספרו. ר' אלכסנדר סנדר מרגליות מפשוורסק וסטנוב כותב אל תלמידו ר' יצחק אב"ד בראטשין (אשר ידעתי בית אבותיו, כולם היו גבירים ונדיבים אנשי שם, וגם בילדותו היה כאחד מהם, ועתה הושלך ארץ נזרו... וזכרנו זה שלושים שנה דהוי משתבחין בגוויה דאדם גדול הוא... ורצונו ליסע לקהילתכם למצוא מקום מנוח ללמד עם תלמידים הגונים, ולדעתי הוא ראוי לכך יותר מכל מלמדים שאני מכיר אותם, לזאת בקשתיך... אולי תהיה ממציא לו תלמידים הגונים); ר' יעקב ור' משה מטרניגרד בני הגאון מלבוב; ר' אשר מפרמיסלא; ר' משה שלמה זלמן אב"ד קראקא; ר' אברהם אב"ד פרשיסחא; ר' חיים אב"ד עיר חדש ליד וורשא; רצ"ה רוזניש ור' יצחק אשכנזי מלבוב; בתקס"ד ממנהיגי קהילת וורשא, ובראשם ר' שלמה זלמן מושקט מיערסלוב, ומרא"ל ליפשיץ אב"ד שינאווי (וביודעי ומכירי חובה עלי להודיע בשער בת רבים איכותו ומהותו לאנשי לבב, יותר מאשר נראה בנגלה, חקוק אצלו על לוח הלב).

ר' יעקב הלוי ליפשיץ כותב (זכרון יעקב, ח"א, 23–24) על ר' בירך הגליציאי, שבא לרוסיה בשנת תק"ע לערך כדרשן נודד, ונתגלה כלמדן קדוש ואיש מופת. ניהל תעמולה לקבלת התורה מחדש, ובפתחו את ארון הקודש היה קורא בהתלהבות לקבל עול מלכות שמים. ההמון נמשכו אחריו, ובמינסק נתקבל בחמימות רבה גם ע"י חכמיה ורבניה. רק הגר"ח מוולוזין הזהיר מפניו, ובהורודנא נהדף מהבימה ע"י הרב שלא נתן לו לדבר. הרוחות במינסק נסערו על כך, ושקטו רק אחרי שהגיע מכתב מרא"ז מרגליות להשמר מפני "בוצע ברך נאץ ד'". לבסוף התברר שסורו רע, ושמועות פשטו על סופו המר.